"כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי נהגנו להכין הצגה גדולה לחגיגת סיום השנה.
הפתעתי הייתי מאד גדולה כאשר ביום חלוקת התפקידים, התפקיד הראשי ניתן לילדה שהייתה תמיד בעייתית בהתנהגותה,
ואילו אני , שהייתי תמיד מצטיינת, קיבלתי תפקיד משני. באותו יום הגעתי הביתה ממררת בבכי מרוב אכזבה.
אמי, בראותה אותי כך, הלכה לחדרה ומיד חזרה עם שעון זהב יפהפה שהיה שייך לאבי.
"מה את רואה כאן?" שאלה. אני מתוך בכי עניתי לה: שעון!
אמי פתחה בזהירות את החלק האחורי של השעון והראתה לי את אלפי החלקים הקטנטנים אשר נעו בקצב אחד.
"מהו החלק החשוב ביותר?" - שאלה, ואני הצבעתי על חלק שנראה לי גדול יותר.
אז היא הסבירה לי שעל מנת שהשעון יעבוד וימלא את תפקידו, כל חלק וחלק צריך להיות במקום המדויק שלו.
גם אם אחדים מהם נראים גדולים יותר, כל החלקים חשובים במידה שווה."
סביר להניח שלכל אחד מאיתנו תפקיד שונה בתזמורת הגדולה של החיים,
אך בסופו של דבר כולנו נזקקים לכולם.
לעיתים התפקיד הכי קטן, הכי פשוט, הוא נחוץ ביותר ואנחנו ברוטינה האוטומטית שלנו ,
שוכחים עד כמה הוא משמעותי.
רק כאשר הוא מפסיק לנגן את נגינתו אנו נעשים מודעים לחשיבותו ולתרומה שלו לשלמות המנגינה.
"אם תוכל לעצור רק לרגע,
תוכל לראות שכל אדם בסביבתך
הוא כלי בסימפוניה השמימית של היקום."
האם חשבת פעם כמה אנשים בתפקידיהם הפעוטים תורמים לכך שתפקידך יהיה החשוב?
אולי המנקה במשרד, זו המגישה את הקפה בבוקר או את ארוחת הצהריים,
השליח שמביא לך דבר דואר חשוב, איש האחזקה או המזכירה?
יתכן והם כרגע מרגישים כמו הילדה בסיפור שלנו: תפקיד משני וקטן....
במי תלויה זווית הראיה שלהם? בנו, רק בנו!!
"כל בני האדם רוצים להרגיש חשובים.
הדרך הבטוחה להגיע לליבם,
היא לתת להם להבין בצורה מאד עדינה
שאתה מכיר בחשיבותם , בצורה ישרה וכנה."
דייל קרנגי
איך נוכל לעשות זאת? בהכרה ובהוקרה שלנו אליהם.
אם נוכל להראות להם כמה עבודתם תורמת לנו בשגרה היומיומית..
אם נוכל לזכור את שמותיהם...
אם נזכור להודות להם מדי פעם...
אם ניקח רק כמה דקות בשבוע כדי להוקיר אותם...
הם כולם חלק מהצוות! גם הם זקוקים לתמיכה ומוטיבציה...
"היה צנוע מספיק , כדי להכיר בגדולה של האחרים"
אנחנו מזמינים אתכם ליהנות מעוצמת היחד,
מלאו את המרחב באהבה ובהוקרה.
שלכם.....
