הרהורים על זמן
זו תקופה של מועדים. מועדים לשמחה, מועדים לזיכרון, מועדים בזמן.
בשבוע הקרוב נכבד את זכרם של חללי מערכות ישראל ביום הזיכרון ומיד, בהישמע הצפירה, נעבור לחגוג את יום העצמאות ה- 59 שלדינתנו.
קשה לדעת האם יוזמי הסמיכות הזאת של הזיכרון והשמחה התכוונו לכך, אך אפשר לראות זאת גם מהזווית הרוחנית כמשהו סימבולי שאנו יכולים אולי ללמוד ממנו.
זיכרונות הן משהו אינטגראלי מאישיותנו, האישית והקולקטיבית.
העבר התרחש ואין אנו יכולים להתעלם מכך. אבל כשמו כן הוא: עבר.
עכשיו ובכל רגע בחיינו אנו חיים את הה ו ו ה. הרגע הזה. הכאן והעכשיו.
והעבר? האם הוא מאוחסן כזיכרון או שאנו חוזרים ונותנים לו לחיות שוב ושוב בהווה ובמקומו?
ומה לגבי העתיד? הרי הוא עדיין לא הגיע, הוא קיים רק בדמיוננו.
האם גם הוא משתלט על ההווה שלנו ודוחה מעלינו את ההוויה של הרגע הזה?
בספרו המופלא "כוחו של הרגע הזה" כותב אקהרט טול:
"כל תחושה שלילית נגרמת על ידי הצטברות של זמן פסיכולוגי והכחשת ההווה. כל צורות הפחד –חוסר נוחות, חרדה, מתח, לחץ, דאגה- נגרמות בשל יותר מדי עתיד, ולא מספיק נוכחות. אשמה, חרטה, עלבון, התמרמרות, עצבות, מרירות וכל צורות חוסר הסליחה נגרמות על ידי יותר מדי עבר, ולא מספיק נוכחות."
ב"נוכחות" מתכוון טול לנוכחות ברגע הזה, ההווה.
באנגלית, המילה Present משמעותה גם "הווה" וגם "מתנה". וזה לא מקרה, כי הרגע הזה שאנו חיים בו, זו המתנה הגדולה והיקרה ביותר שניתנה לנו. כל רגע בחיינו הוא מתנה אם נדע לחיות אותו בנפרד מהעבר ובנפרד מהפנטזיה של העתיד.
אולי גם אנחנו זקוקים בכל רגע בחיינו, צפירה שתפריד בין הזיכרון שלנו מצד אחד לשמחה ולעצמאות של הרגע הנוכחי מצד שני.
הכול קשור אך הכול מופרד.
אז, ניתן לזיכרון העבר את המקום המכובד והראוי לו ונחיה את הרגע הזה בהקדשת מלוא הנוכחות אליו.
כי זה הרגע ואין שני לו.
חג עצמאות שמח לכולנו!
עדה וגרשון
